more from
NaNa Disc | נענע דיסק
We’ve updated our Terms of Use to reflect our new entity name and address. You can review the changes here.
We’ve updated our Terms of Use. You can review the changes here.

א​י​ש​ה נ​ו​ס​ע​ת

by Leora Rivlin | לאורה ריבלין

/
  • Streaming + Download

    Includes unlimited streaming via the free Bandcamp app, plus high-quality download in MP3, FLAC and more.

      ₪30 ILS

     

  • Compact Disc (CD) + Digital Album

    האלבום יישלח אליכם בדואר רשום ובנוסף תקבלו עותק דיגיטלי להורדה מיידית של השירים

    Includes unlimited streaming of אישה נוסעת via the free Bandcamp app, plus high-quality download in MP3, FLAC and more.
    ships out within 7 days

      ₪40 ILS

     

1.
היא ברחובות בתוך חצאית מכווצת, לוחצת, לא אופנתית ולא מתאימה. סתיו אפור, אובך איום. המדרכה לוהטת. היא רוצה להימלט לאיזה שהוא בית, אבל הרחוב הוא הבית. אליו היא רגילה. הרחוב, הוא בית הפחד שלה. אליו היא רוצה לחזור. אבל הרחוב השתנה. הוא כבר לא מכיר אותה. היא יודעת שאין דרך חזרה. מישהו שם החליט שהיא נזילה חליפה בהירה אפילו לבנה אישה רוחשת טוב, נאה, נוסעת והיא רוצה למצוא אותי אבל נעלמתי לה הרי יש לי הצגה אני צריכה להגיע להיות מוכנה אני תועה ברחובות מבוכה קלה קניון רמת גן או זאת השכונה במרכז תל אביב? מבוכה קלה. סה"כ מוכרחה להגיע, סה"כ להיות מוכנה, סה"כ אולם נחמני, גם אם אגיע לשם, גם אם לא אוותר, לעולם לא יתנו לי לעלות על במה יותר. חליפה בהירה אפילו לבנה אישה רוחשת טוב, נאה, נוסעת
2.
לא, זה לא זה באמת לא זה לא שום דבר מכל מה שכבר נדפק מזמן נדפק כל כך, לגמרי נדפק לא הגברים שבאו והלכו מכאן לכאן והשאירו חורבן בלגן ואני בכלל לא רציתי אותם ולא כל מה שקוראים הקריירה שהגיעה לשום מקום לא הבמאים ששכחו המנהלים שצעקו הסוכנים שלחשו את יותר מידי יפה יותר מידי ילדה יותר מידי זקנה יותר מידי קוס אמק מכוערת כל מה שאפשר לשמוע בשוק אם את שחקנית או זונה לא התפקידים שקיבלתי ולא רציתי ולא אלה שכל כך רציתי ולעולם כבר לא אעשה לא, זה לא זה באמת לא זה לא שום דבר מכל מה שכבר נדפק מזמן נדפק כל כך לגמרי נדפק לא מה רציתי לשנות בי ולעולם כבר לא אשנה והידיעה שכבר אף פעם לא יהיה לי מספיק כסף דפוק ולא היה לי, לעשות מה שבא לי וזה לא השעמום, הזרות עם חברות הילדות מה יש לי איתן, מה היה לי איתן אי פעם וזה לא את, שהתאדית לחייך כמו אנשים שמתפקדים בוחרים לעצמם את יותר מידי יפה יותר מידי ילדה יותר מידי זקנה יותר מידי קוס אמק מכוערת כל מה שאפשר לשמוע בשוק אם את שחקנית או זונה
3.
תן לי לשיר לך משהו, להגיד לך, לספר לך, ללחוש לך משהו, Keep in touch , מותק. מעבר להרי חושך צפון מזרחה לצפת, הייתי שם פעם בילדות אולי רק פעם אחת, Keep in touch , מותק. מסוכן לנסוע לשם, מושך לנסוע לשם, מין פטרה צפונית כזאת, כשמגיעים, משהו אמור להתגלות. Keep in touch, מותק. מעבר להרי החושך Keep in touch, מותק. ליד המותן, מתחת לצלעות יש גן קטן נסתר מאד, בין איברים מאד רגישים גדל שם פרח שהורג אותי. Keep in touch, מותק. ונראה שאולי אבוא לשם סוף סוף קצת יותר עם עצמי, ואולי לרגע אני אדון לחיי, Keep in touch, מותק.
4.
חבל שלא נצמדתי ללילה, לשורות שחוזרות לי בראש: להתרחק מהעלים לעזוב את העלים To leave the leaves לנסוע מהעלים לנטוש את העלים ללחוש את העלים מישהו רץ אחרי בתוכי לפנות בוקר ילדה בת ארבע, שיער בהיר אסוף בקוקו רך, ואני יודעת שכל יום אני חונקת אותה קצת. היא באה ואני חונקת אותה קצת, והיום אני יודעת וגם היא יודעת שזה היום האחרון שלה, התעוררתי ולא בבהלה. מישהו רץ אחרי בתוכי הזיה או חלום על ידיעה בעיתון, אישה כמעט בת תשעים מסרבת בתוקף להשתחרר מהכלא אחרי מאסר עולם על רצח מלפני שלושים שנה. לא בטוחה, היא אומרת, אם תצא לחופשי אולי תבצע רצח נוסף, העולם פשוט לא מתאים לה. מישהו רץ אחרי בתוכי ילדה באה למנהל הפנימייה, ילדה די יפה עיניים כחולות, אומרת לו: אני רגועה. בבקשה, באמת אני רגועה. והוא, קצת סאדיסט, בעדינות מאשר: נכון נכון. היא אומרת: אני לא רוצה להתאשפז. הוא אומר: בטח בטח, לא יאשפזו אותך. היא אומרת: יש ילדים שלא אוהבים להיות פה. יש להם גם בית. לי יש פה. או אשפוז. או הרחוב. אני רוצה להיות פה. והוא עונה: בטח בטח, אל תדאגי את פה. היא נשארת לעמוד ועל הצער בתוכה היא לוקחת אחריות ושומרת אותו במידה. היא שולטת בו. הוא לא ישלוט בה. מבקשת שאשיר לה "נמה יפו... נמה..." אני מבטיחה שאביא לה את הדיסק כי כשאני מתחילה לשיר, אני נחנקת, אני לא יכולה להבטיח לה כלום, אני צריכה פשוט לעוף משם. מישהו רץ אחרי בתוכי שלשום בלילה או לפני כן, עמרי ניצן מבקש ממני את המכונית ובמקום זה הוא משאיר לי טנק. מה עושים עם זה? אפילו בחלום זה ידוע, שאני לא יכולה לנהוג טנק. ואיפה להשאיר? הרי ציוד צבאי אי אפשר להפקיר, הוא מבקש שאחזיר ואחנה אותו כמו שצריך. ועוד שורה אחת מסתתרת בלי סיבה, אולי מיותרת: עדיף עלה נידף רועד מעלה אחד בודד מישהו רץ אחרי בתוכי חבל שלא נצמדתי ללילה, לשורות שחוזרות לי בראש: להתרחק מהעלים לעזוב את העלים To leave the leaves לנסוע מהעלים לנטוש את העלים ללחוש את העלים ומשפט אחד שנתקע: דמעה של דם מישהו רץ אחרי בתוכי
5.
הדירה כבר קטנה ריקה מרהיטים, שמש לא נכנסת, באחד החדרים אני מגלה פיסות של בדים דקיקים, קרעים של משי וצעיפים. מגלה, או אולי אפילו הוא, בעלי, מתוודה: יש לי מישהי בחיפה. הרכות שבה הוא מדבר על זה מאשרת: זה סיפור אהבה. בגידה אוורירית קרעים של שיפון ומשי הוא גם מביא ממנה עוד חתיכות של בדים דקיקים. בנוסף ההיא מחיפה, גם מלמדת אותו לתפור, התחביב החדש שלו. הוא מפנה חדר בבית ומניח בו שולחן לבן מלבני מתאים לגזירה ולתפירה, וזה מה שיהיה לי ממנו עכשיו, יסתגר בחדר הזה ויתפור צעיפי שיפון ומשי עדינים ואחר כך יתקדם לבגדים יותר מורכבים. בגידה אוורירית קרעים של שיפון ומשי יש משהו רגוע בכאב הזה בימים הנוראים האלה של ההתוודעות לאהבה החדשה שלו. מה בגילי אני יכולה לעשות מול אהבה אמיתית? האישה החדשה בטח לא נורא צעירה, לא חוצבת להבות, משהו נשי רגוע, ואני מרגישה לא לעשות כלום, רק לשמור אותו ככה. אם אתמרד ילך לגמרי, גם ככה אולי ילך, אבל בינתיים הוא פה ואני רוצה אותו. ממלא את הבית בעוד ועוד פיסות בד דקיקות שהגיעו מדוריס היקרה. אני יודעת, שעכשיו הוא מאד נלהב מהתפירה. ואנחנו מטיילים באור האחרון של היום בדממה כמעט מוחלטת, רק כמה משפטים מעורפלים לא להפריע את המיית הגלים בזמן המתחלף הזה של השנה. סך הכל כמה משפטים שדי בהם להבעיר את הנשמה.
6.
אבל תזכרי, אהובתי... תרשמי את השעות והרגעים, כשהחיים פשוט יפים. היא כבר לא זוכרת הרבה למשל, הערב ההוא איך נסעו הביתה ומה דברו, ואיך היא רואה אותו, רואה אותה כל כך יפה שהיא קצת אפילו פוחדת לאבד את עצמה, וישנה טוב בלי חרדות, ובלי מועקה ובלי אשמה. והילדים, הילדים... רחש הנשימות מכל החדרים. כן... נפלא, היא אומרת לעצמה, אני צריכה לרשום לא לשכוח לזכור, איך פעמיים ירד עלינו מסך שחור. משהו שתמיד ידעה לעשות: להחליק שחור, להחליק לאפור, להחליק אפור לבהיר, לכמעט אור. מלה טובה פה, מלה טובה שם, עוזר למלמל. אבל לפעמים יורד מסך והוא אפל. כן... נפלא, היא אומרת לעצמה, אני צריכה לרשום לא לשכוח לזכור, איך פעמיים ירד עלינו מסך שחור. נפלאה... הנשימה נעצרת, אושר גדול, אני חייבת לזכור, איך פעמיים ירד עלינו מסך שחור
7.
אולי הוא אמר לי אני רוצה לתת לך אבן. לא יהלום, אבן ישנה ומעושנת. יום הולדתי יום חורף אמיתי נהיה יום חגיגי. אני כבר צריכה להיות בהסעה להצגה "גן דובדבנים" בירושלים בכורה. אולי אחי וגיסתי אתי, אנחנו אוכלים או שותים תה ומשהו קטן של לפני... יש התרגשות גדולה, כאילו כל הארץ נרגשת אני שומעת שאנשים פשוט נוסעים! הבכורה בירושלים, או אולי דווקא בחיפה. נוסעים גם בלי שיש להם מקומות והם ימלאו את החלל הגדול, את החלל הגדול בין האולם לבמה ובעצם יהיו חלק מההצגה. וההצגה היא מין אירוע כזה ששנים לא היה. ויש בי ביטחון ואין בי חרדה וזה יקרה בקלות ובשמחה גם השיחה עם אחי איכשהו סופסוף זורמת ואני אומרת לעצמי אולי זו התחלה חדשה. איך זה יקרה במציאות אין לי מושג, אולי אני לא חולמת. וחדר האיפור מלא פרחים, ומאחורי המכתבים הרגילים אני מרגישה מעטפות קשות .. ספרים כמו ספרי תפילה או קבלה, ממי קשה לי לזהות ולא ברור ממי זה יכול להיות.. וגדליה עומד ומביט בי ואומר תסתכלי תסתכלי טוב אולי תהיי מופתעת .. אולי מאחורי כל זה מסתתרת טבעת
8.
יושבת במרפסת מתה לטייל בעלי ישן כמעט סיגריה שלמה הספקתי לעשן קוטפת מהיסמין לפחות זה אני אומרת לעצמי לפחות יש לי גינה עם כמה ניחוחות של יערה שלושה ורדים שני סוגי יסמין והדרים בתקופת הפריחה אני מתה לטייל בארץ, בעולם, בכל הארצות ולא מעזה לרצות מטיילים למגרש היפה שלנו בתחילת הבניה אני מתקרבת ורואה איזה זוג שפתח שם חנות בחניה כמו ביוון, עם דוכנים של בקלאווה בורקאס ושתיה. אנחנו מתקרבים מוכנים להרוג ובעלי ישר רוצה לשאול שאלות אני מקדימה אותו: היי, מה בדיוק אתם עושים כאן משתלטים על מקום לא שלכם? ובעלי ואני מרימים את אחת התבניות עם העוגות והופכים אותה ואני תוקעת את כף היד שלי לתבנית עגולה ועושה בה חור גדול והזוג הזה לא נעמד על רגליו האחוריות ולאט לאט אני קולטת שלא הייתה להם ברירה - אין להם כלום משלהם שאת העוגות האלה הם עשו בעצמם, במו ידיהם מהכלום ואני עוד מתקרבת ורואה את כחול עיניהם ועצב נוראי ניבט משם. אבדון... ופה נעצר החלום. יושבת במרפסת, מתה לטייל... וליד הבית היפה שלנו בית דירות שדומה לבית הורי ברמת גן מעבירים דירה, בחור דק בחולצה בהירה וחליפת פסים כהה תברכי אותי תברכי – הוא אומר ואני: אה, אתה הדייר החדש? היי, אתה הולך לגור בדירה שאבי בנה בוא תיכנס, יש לי דירה תאומה שקצת השתנתה, אני פתאום קולטת, שיפצנו אותה לא ממש לטובה. הרבה שמחה באוויר אבל הבית היפה שלי האמיתי עומד ריק במקום אחר ומחכה, אני נזכרת, ולמה אני אף פעם לא גרה בו, אני שואלת את עצמי לפני שאני מתעוררת יושבת במרפסת, מתה לטייל... אנחנו משפצים בקומה עליונה למטה גרים ערבים אני קולטת בתדהמה השיפוץ מועך אותם לאדמה עוד מעט לא יוכלו לצאת או להיכנס והם צריכים להחליט להישאר בחוץ להיקבר בפנים או אולי בכלל להיעלם וזה מטריד אותי, כי אני יודעת עם השנים זה מתנקם... יושבת במרפסת, מתה לטייל... סוף סוף מטיילת בין הפרדסים, פנסיון של היישוב הישן יסוד המעלה... בית שאן חדרים מוצלים וקרירים! המקום לא של ישראלים אולי ישראלים כל כך ותיקים שהם חצי ערבים או רוסים עתיקים הם קוראים לעצמם מקומיים מסבירים לי פנים עם מאפה של – יוגורט גבינה וזיתים! אוי, אני מאושרת, סוף סוף מקום אמיתי ומעזה עוד קצת לטייל ומוצאת את עצמי בתוך כפר ערבי מלא ילדים בטוחה שהם מתכוונים לגמור עלי עם סכינים האור לא לטובתי, מלאה אלימות, פחד בתוכי מה הסיפור שלכם יא, בני זונות? והם - צוחקים צוחקים, גברת, הלכת לאיבוד? ומראים לי את הדרך, מלווים אותי לפנסיון באדישות... יושבת במרפסת, מתה לטייל... והמקום פרוץ, כמו המעברה בנוף ים תחושה של חצי ווילה חצי עזובה גבר שמן יושב מולי אני שואלת את עצמי מה הקשר שלי אליו? האם הוא בעלי? ונדמה לי שהוא איש ידוע במאפיה קשור להרבה חיסולים... והוא ניגש אלי בעדינות מנסה להרים אותי על הרגליים שם עלי חלוק ממשי וכסף בכיסים ואני יודעת שנקלעתי למקום לא טוב בחיים ואין לי שום תקווה יותר לצאת מהמקום הזה או להתעורר ואין לי שום תקווה יותר לצאת מהמקום הזה או להתעורר אני - כל כך רוצה לטייל והלילה כבר חלמתי שרצחתי בפירוש פשוט ביצעתי רציחה המטרה הייתה שוד זה מה שעולה לי בראש אני לא בטוחה שזה נכון ובכל זאת אני בורחת אבל לא משמידה את כל ההוכחות נשאר לי ישראכרט בכיס שבור לשתי חתיכות משום מה אני מסרבת להיפרד ממנו והוא מפליל אותי וחושף הכל אני נתפסת נתפסת בגדול יושבת במרפסת, מתה לטייל, בעלי ישן חצי בקבוק של עראק הספקתי לרוקן קוטפת מהיסמין לפחות זה אני אומרת לעצמי, לפחות – אביב בחוץ, עם כל הריחות... חלום אני עוברת ברמת גן לראות את בית הורי מבעד להריסות מתגלה ים ונוף של הר ברמת גן! ודמויות של אינדיאנים, עם כל הנוצות מראה נהדר בקומפוזיציה נפלאה אינדיאנים שועטים כמו בסרטי מלחמה איך כל ילדותי לא הייתי ערה לנוף הזה המיוחד ולא היה אחד ששואל יש גם אינדיאנים בארץ ישראל?
9.
היא בילתה מהבוקר עם אהובה הנכד הבכור שלה. פחד מה עובר עליה יום שלם... בוקר אביבי יפהפה השקדיה פורחת שמש יפה זורחת פעמיים נפל על המצח, פעם שנייה באשמתה. סבתא שהנכד נופל לה פעמיים בשעה, תודו, יש כאן סימן קריאה. יש עדות איך זה קרה. העובד הסיעודי רואה, זה לא לגמרי במקרה. פחד מה עובר עליה יום שלם. פעם ראשונה מה קרה נשמה שלה יושב במרפסת הרצפה קרירה קרירה בוקר אביבי יפהפה השקדיה פורחת שמש יפה זורחת הניחה שמיכה. רק למד לשבת. עוד לא ממש יודע מישיבה לעבור לשכיבה. צעצוע לפניו. מת להגיע אליו. נחבט ברצפה, בוכה ומתנחם בעונג זרועותיה. פעם שנייה היא מחתלת אותו על הספה, עוד עשר דקות מגיעה החברה שלה הכי טובה. הן כבר לא מתראות כמו פעם - יש בדידות ואין סבלנות - היא חייבת להכיר לה את הנכד. היא גאה בו כל כך. אהובה האחרון. לרגע מבטה מוסט לחלון. הוילונות סגורים... חבל... הסלון החדש ככה לא נראה יפה בכלל. בוקר אביבי יפהפה השקדיה פורחת שמש יפה זורחת תספיקי... לא תספיקי, להסיט את הווילון בשנייה, אפשר יהיה לראות את הגינה. אין על הפריחה בתקופה הזאת של השנה. תספיקי... לא תספיקי. במאה אחוז בטוחה יודעת שלא ובכל זאת מעיזה סה"כ הוא מאוד מאוד שקט על הספה. וילון אחד תספיק להרים, היא מציצה הכל בסדר. העובד הזר עוקב אחריה מסתובבת בחדר. תספיקי... לא תספיקי, נישאר רק הווילון השני. היה ברור, אלא מה? התינוק מתהפך, נחבט בקצה השולחן, פחד, אימה, מכה יבשה, בזרועותיה הוא כבר לא נרגע. העובד הזר לא מבין. הוא רותח. מה היא חושבת לעצמה? היא כבר יודעת, יש עליה חותמת: יצאה מדעתה. מביאים קרח. יישאר סימן. כלתה תהיה סלחנית הבן לא, בכלל לא. וזה מובן... בוקר אביבי יפהפה השקדיה פורחת שמש יפה זורחת עברו שבע שנים והוא כבר גדול ויש ביניהם חברות אהבה הבנה הכל נשכח לפעמים כשהוא כועס היא מזהה, נדמה לה את הזיכרון ההוא בעיניו ויש כבר נכדה חדשה בת חצי שנה... היא כבר למדה עם מי יש לה עניין רואה את הפרצוף שלי ומיד בוכה... וזה מובן...
10.
והנה החרוז ההוא מתקרב, "נולדתם ילדים לשבור לנו את הלב", בדיעבד זו הייתה פגישה של חסד, אבל אני לא לוחצת על פגישה נוספת. יקר, אל תיבהל, סתם מכתב. סוף סוף נפגשנו אחרי מיליון שנה. ורק אחרי האזכרה, רק כשישבתי בבית של חנוך ואנשים קראו לפי תור קטעים מתוך מחזות ושירים, וכשאשתו קראה את המכתב שכתב לוועד הבית על בעיות ביוב והצפה, היה לי פתאום רווח לקלוט אותך, ולעכל את הפגישה בינינו. ושמעתי את עצמי קוראת מ"הילד חולם"... והנה החרוז ההוא מתקרב, "אי ילדים, נולדתם לשבור לנו את הלב", ורק בדיעבד תפסתי עד כמה זו הייתה פגישה של חסד, אבל אני לא לוחצת על פגישה נוספת. בהתחלה שלום שלום... ושקט. מה תשתה? קפה. לאכול? תודה אכלתי כבר. וידעתי מראש שלא ניכנס למה היה, וחייכתי מהתרגשות. ואתה היית כל כך רציני וענייני, וראיתי בן אדם מולי שאולי הוא זר מרוב שהוא קרוב, שאפילו כשאמרת, "טוב לי עכשיו אימא באמת טוב לי", חששתי שבכל זאת... אולי לא. והנה החרוז ההוא מתקרב, "נולדתם ילדים לשבור לנו את הלב", בדיעבד זו הייתה פגישה של חסד, אבל אני לא לוחצת על פגישה נוספת. ורק אחרי האזכרה בין כמעט זרים, יכולתי להיעצר ולראות את הפנים שלך, ולהרגיש כמה, כמה, אני אוהבת אותך, כמה אתה יקר, וכמה אתה... חסר לי. הדמעות המשיכו לרדת בנחת, ולא בא לי לעצור אותן. והנה החרוז ההוא מתקרב, "נולדתם ילדים פשוט לשבור לנו את הלב", ומישהו התיישב לידי ואמר: זה בסדר, גם אצלי השורות האלה חונקות... והנה החרוז ההוא מתקרב – ... אבל אני לא לוחצת על פגישה נוספת. כל כך שמחה שנפגשנו היום, אימא
11.
זה דבר קצת נורא להגיד אבל רק כשיש מלחמה או מבצע צבאי, או איזה אסון עולמי, רק אז אני ישנה טוב בלילה אולי כי אני יודעת שסוף סוף ברור לכולם, ולא רק לי שמשהו לא בסדר אז אני יכולה קצת לנוח ושהאחרים ידאגו אז ככה יצא שב-1999 נרדמתי ממש טוב מול כתבה בטלוויזיה על טייסי חייל האוויר של נאט"ו שיצאו למשימת הצלה ביוגוסלביה ובטעות הורידו פצצות על כפר שלם בקוסובו על כל יושביו והחלום התחיל דווקא פסטורלי בלי טיפת זיעה אולי עוד לא התחיל הקיץ הבלאגן הנורא קרב יום קרב יום אשר הוא לא יום ולא לילה מאיפה זה בא לי טעות קטנה אסטרטגיה נקייה אלפיים אזרחים הרוגים בשנייה מאיפה זה בא לי והם היו שישה או שבעה לא יותר בטור אלכסון צבא ליצנים יפה תואר צהובי מדים, צהובי עיניים צווארון פעמונים מגוהץ המילה האחרונה של ורסאצ'ה לפני שנרצח כל זה בלי טיפת זיעה אולי עוד לא התחיל הקיץ הבלאגן הנורא קרב יום קרב יום אשר הוא לא יום ולא לילה וחלמתי שהתחילה מלחמה ודווקא בירושלים התחילה פתאום ואולי בגבעתיים מסתבר שגבעתיים נהייתה פתאום עיר קדושה לכל הדתות משהו שקשור לגימטרייה של הארנונה אני חושבת וחלמתי שמתוכנו יוצאים ילדים ומרססים אנשים הרוגים ופצועים שרועים על המדרכות חשיכה - רק אורות הפגזים מאירים את הרחוב אין לדעת מי אויב ומי לא כולם חיו עד היום פחות או יותר ביחד בשלווה ובפחד וככה התעוררתי שטופה בזיעה קרה אולי כבר מתחיל הקיץ, הבלאגן הנורא
12.
אימא שלנו, סבתא לאה, לא נלחמתי מספיק על חייה, עכשיו עובר חתול שחור פה בחלון כמעט כל בוקר. אימא שלנו, סבתא לאה, לא נלחמתי מספיק על חייה, כשאני במיטה מתעוררת, כבר ערב מי החתולה השחורה שעוברת? הקבר פתאום בנחלאות אגריפס, או החנויות הקטנות ברחוב פנקס, אחי אומר אני לפה לא בא יותר, ואני מעזה בקול רם לדבר: אתה יודע? דווקא אני אבוא, מסתבר וגם להספיד את אימא שלי אני רוצה עכשיו ולא מעזה, אני לא מי יודע מה חכמה בעיניו... אימא שלנו, סבתא לאה, לא נלחמתי מספיק על חייה, אימא שלנו סבתא לאה, רק לפעמים אני חולמת עליה. אבל אני יודעת שיש לי את אימא שלי, בצורה חדשה מפתיעה וקטנה. היא יושבת אצלי, כמו שטרות 200 שקל בתוך הארנק... ואני יכולה למשש ללטף ולבדוק, זה לא תצלום שלה, זאת היא עצמה שהצטמצמה והתייבשה וככה היא תמיד... היא תמיד איתי! אימא שלנו, סבתא לאה, לא נלחמתי מספיק על חייה, עכשיו עובר חתול שחור פה בחלון כמעט כל בוקר. אימא שלנו, סבתא לאה, לא נלחמתי מספיק על חייה, כשאני במיטה מתעוררת כבר ערב מי החתולה השחורה שעוברת?
13.
בחצי ערות, על יד ההתעוררות, היו שורות ראשונות של ספר, שורות של נוף ויערות בשלג. סיפור לא שלי, מקום לא שלי, מקום שרוצה לספר סיפור. בקלות ניערתי את השורות האלה מעלי, לעבור למחויבות של היום, לכעס שהיה בי על בעלי מהחלום שחלמתי עליו לפני שנכתבו השורות האלה, וחבל לי מאוד כי אלה היו שורות יפות בעיני, דווקא הבזקים של דמויות ותמונות צפות, חצאי קריקטורות מאוד אנושיות, משפטים קצרצרים בעיתונים, ניסוחים מדויקים לאירועים שלא היו מעולם. גם ראשי ממשלה מופיעים שם ומנהלי תיאטרון, קצה חוט של מלחמות וקרבות נוראיים, קופות חולים וטירונות וחלקי גופות, חלקי גופות בביקיני, גופות חיות נושמות ומבלות ממש אין סוף, צצות ומתעקשות בכל מיני משפטים מאוד ברורים שמיד נשכחים. חנויות סידקית קטנות של המוח שלי - כשאתה נכנס אליהן כל הילדות שלך טמונה שם בתוך מגירות וקופסאות קרטון קטנות והשורות זורמות להן לבד בנחת בלי סיפור עדיין, אולי התחלה של ספור או ספר, אולי הייתה שם מזחלת שלג או מכונית שחורה ורכבת דוהרת מהסוג של מלחמת העולם השנייה, ואגם קפוא ויערות של עצי לבנה, והיה שקט שלפני משהו שעומד לקרות...
14.
אישה נוסעת, מגורשת ממקום למקום, כשמתארחת אצל קרובים, פתאום נותנים לה כסף לנסיעות או כרטיס אוטובוס, וככה היא יודעת שהיא כבר לא רצויה. לבושה בחליפה די אלגנטית. חליפה בהירה, אפילו לבנה, אישה רוחשת טוב, נאה, נוסעת, סה"כ בת ארבעים רווקה ולא מתהוללת, מישהי שנדדה לשוליים בלי להרגיש. רק כרטיסי האוטובוס שנותנים לה בנדיבות עם תוספת של חמישה עשר עשרים שקלים לפלאפל, פיצה ושתיה קרה, הקלידו לה את מצבה האמיתי בעולם. וזה בגלל שהייתה תמימה מידי, נדיבה מידי, נטולת אגו כמעט ובלי שום תאוות נקם, שלא לדבר על טיפת מרירות. חליפה בהירה, אפילו לבנה, כך היא מיטלטלת מצפון לדרום, ללא חפצים אישיים, בלי מזוודה כמובן, הכל מרוכז בתיק אחד קטן, לא מורגש. אישה רוחשת טוב, נאה, נוסעת.

credits

released March 24, 2017

מילים: לאורה ריבלין
עריכה משותפת: נורית זרחי
לחנים: שאול בסר
ניהול אומנותי והפקה מוסיקלית: ימי ויסלר

נגנים:
שאול בסר: פסנתר, האמונד וקולות
ימי ויסלר: גיטרות, בנג'ו, לאפ-סטיל, גלוקנשפיל
גליה חי: ויולה וקולות
עדית מינצר: חצוצרה
עדי הר צבי: קונטרבס וגיטרה בס
איתי ניצן: תופים

הוקלט באולפני בארדו על ידי גיל טלמן ובאולפני פלוטו ע"י אור בהיר
מיקסים: בנו הנדלר
הקלטות נוספות ועריכות: ליה גדמיש
מסטרינג: יורם ואזן
עטיפה וקולאז'ים: נעמה יוריה
צילום לאורה ריבלין: עדי אורני, אלונה איינשטיין
צילום להקה: ארל'ה הצמצם הבוער
פייסבוק: אפרת בלוססקי
הדרכה קולית: יניב ברוך
יחסי ציבור חגית נוביק סלומון & ירון כהן co.n.yaron@gmail.com
הפקה: עינת בסר info@einatbesser.com
ייצוג לאורה ריבלין: מאיר קוטלר/מולי שש ייצוג וניהול אמנים ויוצרים

תודות:
יש לא מעט אנשים שאני רוצה להגיד תודה על העידוד על המחשבה ועל הרבה רגש ודמיון. אני שכל כך מרבה לחלום בלילה, לא הייתי מעזה לחלום על הפרויקט הזה..
הדרה לזר, פרופסור יולנדה גמפל, נורית זרחי, פרופסור נסים קלדרון, ליליאן שוץ, שאול בסר, ימי ויסלר, נעמה יוריה, מאיר קוטלר, עמיר קליגר, משה נאור, עינת בסר, עדי הר צבי, איתי ניצן, גדי פטר, דן זייתון, יניב ברוך, רפי לוינסון, רונן חג'ג', ניצן זעירא, ענב רביץ ביקובסקי, יניב אלון, אפרת בלוססקי, שלי דאהן, בת אל פיפאנו, ענת צליל, רונן הלל, ערן ויץ, ליה גדמיש, גליה חי, עידית מינצר, יהוא ירון, ניצן אייזנברג, אוסקר אבוש, מאיה שטיינברג.

license

all rights reserved

tags

about

Leora Rivlin | לאורה ריבלין Israel

contact / help

Contact Leora Rivlin | לאורה ריבלין

Streaming and
Download help

Redeem code

Report this album or account

If you like Leora Rivlin | לאורה ריבלין, you may also like: