היה זה ערב הפסח, בכביש הישן לצפון
כשהסדר הסתדר יצאנו מבית המלון
כן, בארץ הזו הדרך נגמרת
אחרי שעתיים וקצת
אבל המרחק והזמן כאילו אינסופיים
בין נתניה לצפת.

באביב מצפון לכינרת
המסתורין עדיין נשמר,
מוגן כמו אוצר, מתחבא, מסתתר
מפני העולם הקר
כשהשמש שקעה במערב
ומטבריה עלו האורות
הירח בכינרת נצץ באור יקר.

זה האור, זה האור
זה הנר שנידלק בתוך
הלב השחור.

אחר-כך הלכנו לבקר את ש'
וגיליתי שהוא אבו-זקן
ושיש לו אישה עם מטפחת על הראש,
וילד קטן בכור
ש' לא הפסיק לשיר ולדבר
שלמה קרליבך ורבי נחמן
הוא אמר לי: "היום הראשון לעומר
אז כדאי שתתחיל לספור..."

אז קבענו בבוקר למחרת
בקבר של הרבי שמעון
יש שם ישראל אחרת
ואוטו שמוכר שלגונים
מעל למערה של בר-יוחאי ובנו ניצבת אבן
שם ש' ואני עמדנו וקראנו תהילים.
כך עברה לה שעה ארוכה
וראשי החל קודח
ש' כבר היה על הרצפה
עטוף טלית ומתייפח
אז השארתי אותו שם ועליתי
עליתי על הדרך לצפת
ולא ידעתי לאן ומהיכן אני בורח.

זה האור...
וכשהגעתי לצפת מיד הבנתי
כאן טמון המפתח
לסוד שחיפשתי מהיום שנולדתי
ואולי אפילו לפני...
כל היום בסמטאות, עד ששוב
שקעה השמש ושוב עלה ירח
על בית העלמין שבוואדי ועל בית הקפה.
הבטתי בו- עגול ומלא
וידעתי- זה הרגע לו חיכיתי
התפתלתי בכביש היורד לבית העלמין
מעבר לאולם מואר פלורוסנטים,
פתאום הוא ניגלה לי:
מעיין של מסתורין חצוב בסלע עתיק יומין.
ובתוכו טבל במרץ
איש אחד, נדמה לי שקראו לו אריה

גם האר"י הקדוש טבל פה,
לפני כמה מאות שנים.
בשרי נעשה חידודין-חידודין, ורגלי נשאוני
אל בית-העלמין שבוואדי מוקף ההרים.
בלי להבין כיצד
פתאום מצאתי את עצמי במערה
הייתה שם דמות ולא ידעתי
אם פסל היא או מלאך
התיישבתי על הרצפה הקרה
והבטתי אל התקרה
סביבי הנרות דלקו באוויר הלח.
זה האור...

“קום מיד! אתה יושב על קבר!
האם אינך רואה?”
הייתה זו הדמות שפנתה אלי פתאום
ועורי הפך סמרמר
“מי אתה?”, שאלתי
“אברם”, הוא אמר ונתן לי כיסא.
“מי קבור כאן?”, שאלתי
“חנה ושבעת בניה”, הוא לחש.
אברם קם, בירך אותי לשלום, והלך לו
נשארתי שם לבד, היה לי חם, היה לי קר
הדמעות כבר עלו בעיניי
חשבתי על חנה היושבת
ומבכה את בנה הקטן והרך
פתחתי סידור וקראתי בשם אלוהי.
זה האור...

ולא הספיקו לעבור שבעה רגעים
וקולות עלו בפתח
חנה, שבעת הבנים ואני
עמדנו לקבל אורח
מסתבר שהיו אלו שני אברכים,
הראשון, נדמה לי שקראו לו ברוך
ושם השני עד היום מראשי פורח.
ואז שאלתי את ברוך: “ברוך, תגיד,
למה אסור לומר את שם אלוהים המלא?”
ברוך, מזועזע, אמר:
“אנו קטנים מדי בשביל זה”.
אבל אני בכלל לא הרגשתי קטן
כי ליבי החל מתנפח
וגדל וגדל עד שעטף את כל העולם.
ואז הכל התהפך
ושאלתי את ברוך עוד שאלה:
“המערה הזאת היא בתוכנו,
או שמא אנחנו בתוכה?”
ברוך החכם חייך ואמר: “גם וגם, גם וגם.
גם העולם בתוכנו וגם
אנחנו בתוך העולם”.
מאושר וזורח יצאתי ועליתי
חזרה למעיין הנובע
התפשטתי וטבלתי במים
ארבעים-ותשע פעמים
בעבור שבעת השבועות שסופרים
מיום שהפסח קובע,
ואת התורה אלוהים נתן ביום החמישים.

זה האור...
ומאז אותו היום שהייתי בצפת
שוב אינני יודע
האם זה אתה העומד כאן מולי
או אולי זה אתה בתוכי?
את הדברים שאתה מדבר אל דמותי,
מאיפה אני שומע?
האם אלו קולות העולים באזני
או הזיית ליבי?
כך או כך מצאתי את עצמי
בכביש החוזר לשרון
בקיוסק בעפולה, לפני כביש הסרגל,
שם שתינו קפה אחרון.
כי הדרך מצפת חזרה
כאילו אינסופית,
וכשהגענו הביתה
עלה כבר האור הראשון.

זה האור, זה האור
זה הנר שנידלק בתוך
הלב השחור.